<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ב' שער ב'</h1>
<h2>דף לא.</h2>
אסור לאדם לתבוע מה שאין חייבין כדי לחייבו שבועה, או כדי להחליף שאם יחייב דרבנן שיחייב שבועה דאורייתא, שנאמר [שמות כ"ג] מדבר שקר תרחק. ובפרק שבועת (הדיינין) [העדות (ל"ט ע"א)] [הטעם] מפני שהוא גונב דעת. וכן אסור לאדם שיאמר אני אשבע ואין בדעתו, כדי לאיים את חבירו ויעשה פשרה, שנאמר מדבר שקר תרחק.
<h2>דף לד:</h2>
האומר "מנה מניתי לך בצד מקום פלוני", ואמר לוה "מעולם לא עמדתי בצד מקום פלוני", אפילו באו עדים שעמד לא הוחזק כפרן, שעמד ולאו אדעתיה. פרק שבועת (הדיינים) [העדות].
<h2>דף לח:</h2>
אין כופר חייב בשבועת התורה עד שיכפור בשתי מעין משקל ל"ב שעורים כסף נקי, ושיודה בפרוטה שמשקלה חצי שעורה מכסף נקי. ר"ח ורי"ף פרק שבועת הדיינים ור"ם פ"ג דטוען. ואינו נקרא כפירה פחות מזה והודאה פחות מזה. ומי שטענו כלים והודה במקצתם, אפילו אין בהודאה ולא בכפירה שיעור זה חייב שבועה, כדכתיב [שמות כ"ב] כסף או כלים, ואפילו מחטין איקרי כלים. טענו כסף וכלים והודה בכלים, בעינן שיהא בכפירה שתי כסף. הודה בכסף וכפר בכלים, בעינן הודאה בפרוטה.
טענו חטים והודה לו בשעורים פטור. זה הכלל כל שאינו מודה ממין הטענה פטור. ואין צריך לומר שפטור ממה שכופר אלא אפילו אותו מין האחר שהוא מודה פטור, שהרי תובע לא שאל ממנו, והוי כאומר שאין לו מין זה. ואיתיה בבבא קמא פרק המניח ור"ם פ"ג דטוען.
טענו מנה מלוה, והודה בחמשים פקדון וכיוצא בו, ר"ם בשם רבותיו [כתב] שהוא מודה מקצת. והראב"ד [כתב] דשתי טענות הן ואין כאן שבועת מודה מקצת. דין מלוה ופקדון או שכירות ושאלה הן שתי טענות לפי הראב"ד. ולפי הרמב"ן שאלה ושכירות טענה אחת. מלוה ופקדון, אם טענו באחת [כלומר ביחד] והודה באחד הוי מודה מקצת, טענו האחד והודה לו באחר הוו שתי טענות. ולפי הרשב"א שאלה ושכירות כשתבעם ביחד, [כגון] בהמה אחת שאולה ואחת שכורה, והודה באחת, הוי טענה אחת, והוי מודה מקצת. אבל בשתי טענות, שטענו פרה שאולה והודה בשכורה, פטור, דלא הוי ממין הטענה. ודין זה במלוה ופקדון, וכולם שלא כר"ם.
<h2>דף מ.</h2>
וכשתובעו והעד מעיד כדברי תובע מחייבו שבועה. ודוקא כשתובע טוען בריא, אבל אם טוענו שהעד א"ל שהוא חייב לו פטור משבועה, דאין נשבעין אפילו היסת רק על טענת בריא. וכן [כתב] ה"ר אפרים תלמידו של הרי"ף. והרי"ף [כתב] דעל פי העד, אפילו תובע אינו טוען בריא, ישבע נתבע. פרק שבועת הדיינין העלו החידושים כרי"ף.
והיכא דכופר בכל, ועד מעיד אפילו (בפחות מ)שוה פרוטה, מחייבו שבועה, ואיתיה פרק הדיינין, ור"ם פ"ג דטוען. והטוען שהפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה, נשבע או כפר, אע"פ שאין בכפירה שתי מעין, ר"ם פ"ג דטוען, דלא בעינן כפירה ב' מעין רק במודה במקצת. ואע"ג דכסף או כלים גבי שומרים כתיב, עירוב פרשיות כתוב, וכי היכי דשייכי "כי הוא זה" אמלוה, כסף או כלים נמי אמלוה. ואית דבעי נמי שתי מעין אפילו בשומרים, דבהם כתיב כסף או וכו', וכן [כתב] הרמב"ן. ושבועת נשבעין ונוטלין כתב הר"ם פ"ג, הורו רבותי שאין צריכין טענה שתי כסף. והוא ז"ל הורה שצריכין. והשיג עליו הראב"ד דעני שהשכיר עצמו בפרוטה ילך בפחי נפש, אם כדבריו. אלא ודאי ישבע ויטול.
<h2>דף מ:</h2>
והאומר חטים יש לי בידך, וקדם זה והודה בשעורים, ואמר התובע דעתי היה לתבוע גם שעורים רק שהערים וקדם בהודאתו כדי שיהא פטור מהכל, יראו הדיינים אם עשאו כמערים חייב, ואיתיה פרק שבועת הדיינים.
טענו מנה וכלי, והודה בכלי ואמר הילך, פטור. ואם אמר שאין זה כליו, כולל בשבועת היסת שיש לו להשבע שזהו. הודה הנטען שאין זה כליו, שנתחלף לו באחר, הוי כמודה מקצת.
התובע מנה מחבירו וכפר ישבע היסת. והמודה בפני שנים שחייב לחבירו מנה ולמחר אמר נתתיו לך, ישבע היסת. (ו)רי"ף פ"ק דמציעא. ורבינו תם ורבינו חננאל דבקמייתא, שאין בו דררא דממונא, אין בו שבועה כלל. ורי"ף הביא ראיה לדבריו.
ואין מחייבין שבועה דאורייתא רק במודה במקצת. ובכופר בכל מחייבין היסת. איתיה פרק שבועת הדיינים ור"ם פ"ג דטוען. ודין מודה במקצת וכופר בכל בשבועתם, איתא נמי בפקדון.
<h2>דף מא:</h2>
ומי שטענו מנה ואמר לא לויתי, ובא עד אחד שלוה חמשים, וחזר ואמר אין לויתי ופרעתי, י"א שחייב, דכשם שאם היו שנים ויחייבוהו ממון שמעידים וישבע על השאר, כך בעד אחד הואיל וחייבו שבועה ואינו יכול להשבע, שהוא מודה שלוה אבל פרע, והואיל ואינו יכול להשבע משלם. והרשב"א [כתב] דאפילו בשנים בענין זה שיכפור ויעידו שלוה ופרע, לא שייך דין הואיל ואינו יכול להשבע משלם, דלא חייבוהו בדין זה גבי עדים אלא רק מפני שהוחזק כפרן, והו"ל כאומר לא פרעתי. אבל על פי עדים לא חייבוהו ממון כלל. וכשעד אחד נמי מעיד שלוה ופרע אינו מחייבו רק שבועה. ולא אמרו הואיל ואינו וכו' רק כשעל פי העדים מחייבין ממון, ועד אחד מחייבו שבועה על פיו, אבל כשאינו על פיו כזה פטור בשבועה.
<h2>דף מב.</h2>
וכן האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לו בידך מנה, ומודה בנ', הוי משיב אבידה ופטור אף מהיסת. ואצ"ל אם הודה מעצמו בלא שאלה. אבל א"ל תן לי מנה שיש לאבי בידך, חייב אפילו הודה החמשים. וכן [כתב] הרי"ף פרק הדיינין ור"ם פ"ד דטוען. ומה שאמרו דהוא כמשיב אבידה לגבי האי בן היכא דהודה מעצמו, וכן באמר ליה אבא וכו', דוקא בשלא היו עדים שהיה לאביו עסק עם המוריש, אבל אי איכא עדים דהוה ליה עסק עמו לא הוי כמשיב אבידה. וכדאמרינן [כתובות ט"ו ע"ב] מודה רבי יהושע באומר שדה זו וכו' אבל לקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ודוקא שאין שם עדים, אבל יש עדים שהיה של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן. וכן הדין אם הדבר מפורסם שהיה לאביו עסק עם זה המודה במקצת ליורשים, [שאז] אין [לו] דין משיב אבידה. וכן כתבו רבינו האיי.
<h2>דף מב:</h2>
ואין מודה מקצת עד שיהא התביעה וההודאה דבר שבמנין ושבמשקל ושבמדה. ואיתיה משנה פרק שבועת הדיינין. אבל אם טוענו בסימנים, כגון כיס מלא מעות עד מקום פלוני, וזה משיבו לא אלא עד מקום פלוני, מודה מקצת הוא.
<h2>דף מז.</h2>
ומי שטענו מנה ואמר לא לויתי, ובא עד אחד שלוה חמשים, וחזר ואמר אין לויתי ופרעתי, י"א שחייב, דכשם שאם היו שנים ויחייבוהו ממון שמעידים וישבע על השאר, כך בעד אחד הואיל וחייבו שבועה ואינו יכול להשבע, שהוא מודה שלוה אבל פרע, והואיל ואינו יכול להשבע משלם. והרשב"א [כתב] דאפילו בשנים בענין זה שיכפור ויעידו שלוה ופרע, לא שייך דין הואיל ואינו יכול להשבע משלם, דלא חייבוהו בדין זה גבי עדים אלא רק מפני שהוחזק כפרן, והו"ל כאומר לא פרעתי. אבל על פי עדים לא חייבוהו ממון כלל. וכשעד אחד נמי מעיד שלוה ופרע אינו מחייבו רק שבועה. ולא אמרו הואיל ואינו וכו' רק כשעל פי העדים מחייבין ממון, ועד אחד מחייבו שבועה על פיו, אבל כשאינו על פיו כזה פטור בשבועה.
